<h1>הפרדס לרש"י ליקוטים</h1>
<h2>דף ו.</h2>
דין המפקיד פיקדון אצל חבירו. הפקיד פיקדון אצל חבירו ונגנב ממנו ישבע לו שלא פשעתי בו ושלא שלחתי בו יד בפקדונך. שכך אמרו חכמים, כל המפקיד אינו מפקיד אלא על דעת אשתו ובניו. וכן כל דבר שנותן אם לעמלנית או לעמל כדי לעשותו בשכירות ונכנס גנב וגנבו אותן הדבר, דין הוא שיכנס בעל הדבר בבית העמל ויטול הדבר שלו שלם. אבל אם בלא שטר (רצא) [רצה] לעשות ונגנב או נאבד, ילך לו ויגיד למי בעל הדבר. וכן הדין, שדומיה דשומר חנם בפיקדון שאינו נוטל אלא שבועה שלא פשע בו ושלא שלח בו יד.
<h2>דף י.</h2>
דין ששואל דבר מחבירו. דבר ששואל אדם מחבירו ואינו חושש משום מחוסר אמנה, שאין כאן סחורה שיהא בו הפסד ממון לשואל, כי לא נתחסר דבר. אבל דין המציאה מי ששולח ידו תחלה הוא זוכה בו.
<h2>דף לו.</h2>
דין המפקיד פיקדון אצל חבירו. הפקיד פיקדון אצל חבירו ונגנב ממנו ישבע לו שלא פשעתי בו ושלא שלחתי בו יד בפקדונך. שכך אמרו חכמים, כל המפקיד אינו מפקיד אלא על דעת אשתו ובניו. וכן כל דבר שנותן אם לעמלנית או לעמל כדי לעשותו בשכירות ונכנס גנב וגנבו אותן הדבר, דין הוא שיכנס בעל הדבר בבית העמל ויטול הדבר שלו שלם. אבל אם בלא שטר (רצא) [רצה] לעשות ונגנב או נאבד, ילך לו ויגיד למי בעל הדבר. וכן הדין, שדומיה דשומר חנם בפיקדון שאינו נוטל אלא שבועה שלא פשע בו ושלא שלח בו יד.
<h2>דף מט.</h2>
דין ששואל דבר מחבירו. דבר ששואל אדם מחבירו ואינו חושש משום מחוסר אמנה, שאין כאן סחורה שיהא בו הפסד ממון לשואל, כי לא נתחסר דבר. אבל דין המציאה מי ששולח ידו תחלה הוא זוכה בו.
<h2>דף נח:</h2>
דין למחרף ומגדף את חבירו. תניא אם היה בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשי(ך הראשונים) [אבותיך] שנאמר וגר לא תונה. וכן ישראל המקלל את חבירו או עבד משוחרר או גר, ואמר לו בן הזונה חייב מלקות.
<h2>דף ס:</h2>
דין בית משכנתא. אדם שממשכן ביתו לחבירו בל' דינרי[ם], על מנת שיגבה המלוה משכירו[ת] הבית שליש דינרי[ם] בכל חודש, זהו רבית קצוצה, או שהלוה ל' דינ[רים] בל' וג', מאי איכפת ליה אם משכירות הבתים נתן לו, ואם מביתו הוציא ונתן לו שליש (הוב) [זהב] דינר. וזהו ששנינו, המלוה סלע בה' דינרים (וסתאים) [סאתים] חיטים [ב]שליש, זהו נשך וזו נקרית ריבית קצוצה ויצאה בדיינין, וכל בני אדם שעושים כך חוטאים.
<h2>דף פ:</h2>
דין המפקיד פיקדון אצל חבירו. הפקיד פיקדון אצל חבירו ונגנב ממנו ישבע לו שלא פשעתי בו ושלא שלחתי בו יד בפקדונך. שכך אמרו חכמים, כל המפקיד אינו מפקיד אלא על דעת אשתו ובניו. וכן כל דבר שנותן אם לעמלנית או לעמל כדי לעשותו בשכירות ונכנס גנב וגנבו אותן הדבר, דין הוא שיכנס בעל הדבר בבית העמל ויטול הדבר שלו שלם. אבל אם בלא שטר (רצא) [רצה] לעשות ונגנב או נאבד, ילך לו ויגיד למי בעל הדבר. וכן הדין, שדומיה דשומר חנם בפיקדון שאינו נוטל אלא שבועה שלא פשע בו ושלא שלח בו יד.
<h2>דף פו:</h2>
ויאמר שוב אשיב אליך, והלא לא מצינו בשום מקום ששב [ה]מלאך לאברהם לבשרו. אלא כאן בישרו, שוב אשיב אליך, שיהא הנער צריך חיות. ומתי היה זה בהר המורי[ה] שעקדו אביו שנ[אמר], ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים ויאמר אליו אל תשלח ידך אל (הנהר) [הנער]. וזה היה אותו מלאך, ועתה שב להציל את יצחק, וקיים (שמא) שוב אשיב אליך, (מי) ר' אברהם כהן משום אביו ר' מאיר כהן.
<h2>דף צג.</h2>
וששאלתם מי שהופקד אצלו פיקדא ואמר אבד ממני ולא נמצא מחתרת וקול גניבה כלל. כך ראינו שהוא חייב לשלם אם הוא שומר שכ[י]ר ואין משביעין אותו שנאמ[ר] אם גנב יגנב מעמו ישלם לבעליו, אם הוא שומר חנם וטוען כי שמר כדרך כל שומרין וכראוי ישבע שלא פשע בה ושאינה ברשותו ושלא שלח בה יד. שלא פשע בה דקאמר קרא כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור, ולא נאבד, ולא פשע שאינה ברשותו, שמא עיניו נתן בה. ושלא שלח בה יד דקיימא לן [לעיל מ"ד ע"א] השולח יד (כפיקדא) [בפיקדא] או השואל שלא מדעת בעלים הוי עליו כגזלן וחייב. ומנא לן שזה שומר חנם, משום שאין מנהג העולם לתת שכירות על שמירת כסף וכלים מפני שאין טורח בשמירתן. א[ף] ע[ל] פ[י] ששמירת מטבע בהטמנת קרקע וכלים שסוגר בפניהם כראוי, אבל כי יתן איש אל רעהו חמור או שור או שה, הרי זה שומר שכר מפני שיש להם טורח. ולפיכך אם הודה שומר חנם שלא הטמין הזהב והכסף בקרקע הרי זה חייב לשלם ואם הודה שלא נעל בפני הכלים גם הוא חייב לשלם.
<h2>דף קא.</h2>
ודשאליתון, ראובן שירד לתוך חורבתו [של חבירו שמעון] ובנה שם חנות, ובא שמעון ונטל את הבניין בשומא, ואמר לו תן לי שכר קרקע. אמר לו ראובן אילולי בניין שבניתי היאך הייתי דר בה, אמר לו שמעון אילולי קרקע שלי בניין מה מועיל. אמר לו (שמעון) ראובן חורב[ה] שלך היו משליכין בה זבל ולא היתה לדירה בלא בניין, עכשיו אם תרצה תיטול את הבניין בשומא (כולהו) [עליהו], ואם לא אחלוץ את האבנים ואסתור את הכותל. אמר לו שמעון [בא ונתפשר] חורבה שלי בלא בניין שווה שלשים זהובים והוצאתה עליה בבניין עשרים זהובים, ועכשיו שווה חמשים זהובים, בוא ונישום את הכל לפי ממון וניתן חלק לחורבה [וחלק] (ו)לבניין. וראובן אמר לאו. באי זה צד הדין. כך ראינו שלא כשורה עשה ראובן שירד ובנה שלא ברשות [שמעון] מיהא לעניין דין, [משאמר] ראובן לשמעון אם אי אתה מקבל ממני אני חולץ אבנים וסותר בניין שלי ונוטלו כדין טוען, ויש לו מן הדין, וכך הוא (שני) הדין, אם עושים פשרה זה עם זה ועושים שלום על דבר [זה] מוטב. ואם רוצה ראובן לסתור בניין שלו ויטלהו הרשות בידו, ויש לו מן הדין, שכך אמרו חכמים, איתמר היורד לתוך חורבתו של חבירו ובנאה שלא ברשות[ו] ואמר (הלך) [הלה] קוריי ואבניי אני נוטל, שומעין לו או אין שומעין לו, רב נחמן אמר שומעין לו ורב ששת אמר אין שומעין לו. והלכה כרב נחמן. ואמרינן מיתיביה אין שומעין לו ר' ש[מעון] ב[ן] ג[מליאל] אומ[ר] בית שמאי אומ[רים] שומעין לו בית הלל אומר[ים] אין שומעין [לו], רב נחמן דאמר כבית שמאי, לא הוא דאמר כי האי תנא, דתניא שומעין לו [וכו'] וב[ית] ה[לל] אומר[ים] אין שומעין לו. ואמר[ינן] מאי הוה עלה, אמר רבי יעקב אמר ר' יוחנן בבית שומעין לו (כשדה) [בשדה] אין שומעין לו, מאי טעמא משום יישובה של ארץ ישראל. מאי בינייהו, איכא בינייהו חוצה לארץ. שמעינן מינה דבית אפי[לו] בארץ ישראל שומעין לו ויש לו רשות לסתור, ובשדה בארץ ישראל אין שומעין לו משום יישובה של ארץ ישראל, בחוצה לארץ שומעין לו אפי[לו] לעקור נטיעות וכ[ל] ש[כן] בתים, וקירואן חוצה לארץ היא, לפיכך אם רוצה [ראובן] לסתור וליטול קורותיו ואבניו הרשות בידו.
